טיול רגלי קטן של ערב קיץ. האוויר נעים. העיר נושמת לרווחה, עם תום השרב של שעות הצהריים והבוקר. זוהי תחילת הקיץ, והערבים עדיין מהווים איזור זמן חופשי מהחום והמחנק, שיכבשו עוד מעט את הימים כולם. על אחת המדרכות התקהלות עליזה, סביב רקדני קפוארה בלבוש לבן. הם מחוללים את מלחמת השמחה שלהם, מוסיפים תבלין אקזוטי לאווירת הערב, הפרה עדינה של השקט בדמות צלילים חשקניים של מוזיקת סמבה.
באחד מבתי הקפה, בחוץ, במקומות שחשופים לעיני העוברים ושבים, נערכת מסיבת יום הולדת. אני רואה את החוגגים- קהל חוגגים קטן ומגוון יושב לאורכו של שולחן אחד. ראשי שיבה באמצע, וצעירים בקצה הרחוק ממני (עדיין). בקצה הקרוב יושב בעל השמחה. או אולי בעלת השמחה. איני רואה אותו- משהו מסתיר לי אותו- עמוד, או עץ… רק כעבור כמה צעדים, אוכל לראותו. מתעוררת תחושת סקרנות, מעורבת באי נוחות, אולי אפילו מן חרדה קטנה, לקראת התגלותו של בעל השמחה לעיני. איכשהו, כבר ברור שזה לא ילד. תחושת הבטן אומרת, שזה לא אישה ולא איש צעיר. הסב במשפחה החוגגת? יש בעיני משהו מביך מעט בחגיגת יום הולדת לסבא. זה נפלא, ללא ספק, אבל יום הולדת הוא תמיד אירוע בעל נופך ילדותי. עם זאת, משהו בליבי אומר לי שתחושת הדריכות הזאת מבשרת אי נעימות גדולה יותר מהמבוכה הקלה למראה אדם קשיש חוגג יום הולדת.
כעבור שניות (ארוכות, כך נדמה) בעל השמחה מתגלה לנגד עיני. זהו אדם מבוגר, שיושב על כסא גלגלים. פניו מביעות שמחה רק בקושי. חרותה בהן מין קהות עגמומית, הבעה של אדם ידוע חולי, שגורמת לו להיראות מבוגר מכפי גילו. "יום הולדת שמח ל… (אבא? שם פרטי כלשהו?) שרים כולם. הקולות הצעירים בולטים. בקצה השני של השולחן, ממולו של בעל השמחה, יושבת נערה יפה. אורכו של השולחן נראה לרגע אינסופי. סיפור ארוך, מלא כאב ומלא תהפוכות, כמו רוחש מתחת לצהלת המסיבה הקטנה, מסתתר בין קולות השרים .
וכמה צעדים הלאה משם, עוברים שלושה צעירים, ביניהם אחת , ספק נערה ספק אשה צעירה, בשמלה לבנה, עם זר פרחים על ראשה.